כך היינו

אני מודה שנשמתי לרווחה. היה זה כשרותי איש כסית הביאה לי עותק של ספרה המטה-ביוגראפי "זהירות מהדלת" (שמו הקודם של הספר). רותי היתה נשואה למויש'לה איש כסית, אולי הטוב שבידידי, שהלך לעולמו כאילו נפטר בטרם עת מכל הפנאי הזה ותוך חוסר התחשבות בחבריו שנשארנו, כפי שנהג לומר: "לקחת הכל... אבל במידה". אז חשבתי שרותי כתבה ספר סטייל "השם-יקום-דמו" ואני אאלץ "לאהוב" את הספר בגלל מויש'לה. ...אבל לשמחתי גיליתי שהמדובר בסופרת ולא אשתו-של, אשר כתבה תיאור מבריק, מדויק ומעורר התפעמות של התקופה, האנשים והנופים, של מי שהשקיפה על מחוזות חייה וחיי מנקודת ראות של מי שמעז, כפי שניסח אנדרה ג'יד: "הכתיבה הטובה תחילתה בשיגעון וסופה בהיגיון". רותי לא מוותרת על הגובה המוחלט של העיניים המתבוננות בדור וחצי של אנשים שלקחו את חייהם ופיזרו אותם בין התפל לנעלה, בין האסור והאסור יותר... ורותי מצליחה להיזהר מהתווית ה"מיתולוגית" של  הנוער-אובד-העצות הזה ואחר כך האנשים שייסדו את ארץ השטות והתלות הזאת שבה רותי עצמה כותבת את חייה לא בצל-של ולא על-יד-כאילו ובערך... אלא בדיוק נמרץ של חולשותיה האנושיות, ועוצמת הסופר כשהוא ממריא מן הביוגראפי אל האובייקטיבי והנישא, בעיקר בצורה שבה היא ניגשת לעלילה הסוערת, המסוממת, היומיומית הטריוויאלית והכמעט באנאלית של "כל המרד הזה" שאיש מאיתנו לא ידע בדיוק במי, על מה ולמה זה נחוץ. ואכן, "זהירות מהדלת" (או כפי שמופיע בכתובים כאילו הנאצים כתבו בכניסה ל'מקלחות" "זהירות מדרגה") הוא הכינוי הנכון לתחושת העל-זמניות שהספר יוצר בקורא, אפילו כשהוא עדיין מבכה את מות ידידו היקר, אבל מאושר לדעת שהשאיר אחריו אשה ברוכת כישרון שיותר מראוי לראות את ספרה על מדף הספרים שלנו.